'בני עמנו התנפלו עלינו'

'בני עמנו התנפלו עלינו'

15.03.17 - 04:56 מאת: אדיגה ביסמן

לכופרים היה קשה לראות את המוסלמים נהנים ממקלט באתיופיה כשהם שומרים על דתם ונפשם, ולכן הכינו משלחת אל הנג'אשי שמטרתה להחזיר את המהגרים למכה. להובלת המשימה נבחרו שניים מבכירי ובעלי התושייה במכה: עַמְר בּן אלעָאץ ועבדאללה בן אבי רבּיעה – וזאת לפני התאסלמותם. עם השניים נשלחו מתנות יקרות שאותם הם מסרו לפטריארכים, כדי לשכנעם לתמוך בהם בגירוש המוסלמים.

הם מסרו קודם את המתנות לפטריארכים, ולאחר מכן נכנסו למלך וגם לו מסרו מתנות ואמרו: הוי המלך, נערים שוטים וחסרי תבונה נמלטו למדינתך, נטשו את דת אבותיהם ו[גם] לא קיבלו את דתך, ובאו עם דת שהמציאו שלא אתה ולא אנחנו מכירים. ו[לכן] נשלחנו על ידי מכובדים בני שבטם, אם זה מאבותיהם, דודיהם או בני משפחותיהם, שתסגירם לידינו ונחזירם אליהם [אל משפחותיהם במכה] ללמדם לקח על הבושה שגרמו. 

הפטריארכים צידדו בראשי משלחת מכה, ואמרו: הם צודקים הוד מלכותו, הסגר אותם לידיהם כדי שיוחזרו לבני עמם ולמדינתם. אך מכיוון שמדובר במלך "שלא יעשוק איש", ושהבסיס של עשיית צדק זה שמיעת שני הצדדים, ביקש אל-נג'אשי לשמוע גם את הצד של המוסלמים.

כשנקראו המוסלמים אל המלך קיימו דיון והחליטו לומר אך ורק את האמת. כשהגיעו שאל אותם המלך: מה הדת הזו שגרמה לכם לנטוש את בני עמכם, ולא לקבל את דתי [נצרות] ולא אף דת אחרת? הדובר מטעם המוסלמים, ג'עפר בן אבו טאלב, השיב:

הוי אדוני המלך, היינו אנשים בּוּרים ונבערים, עובדי אלילים ואוכלי טְרֵפוֹת, עושים מעשי תועבה, מתנכּרים לקרובינו, פוגעים בשכננו, החזקים מאיתנו אוכלים את החלשים. היינו במצב הזה עד שאלוהים שלח אלינו שליח מקרבנו, שהכרנו את ייחוסו המשפחתי והכרנו את צדקתו ואמינותו וצניעותו והימנעותו מחטאים. הוא קרא לנו לייחוד האל ועבודתו, ולנטישת עבודת האלילים והאבנים שהיינו עליה אנחנו ואבותינו.

הוא קרא לנו לדבּר אמת, לדבוק באמינות, לקיים קשר עם בני המשפחה ולסייע להם, לקיים שכנות טובה, לחדול מהאיסורים ושפיכות הדמים. הוא אסר עלינו לעשות מעשי תועבה, והורה לנו להתרחק מדבר שקר ואכילת רכוש היתום בעוול, והטלת האשמה כוזבת על נשים נשואות (או כאלה שהיו נשואות) בקיום יחסי מין אסורים.

הוא ציווה עלינו לעבוד את אלוהים לבדו מבלי שנעשה לו שותפים, וציווה עלינו את התפילה, תשלום הזַכָּאת1, הצום.. ומנה [ג'עפר] בפני המלך את ענייני האסלאם. והמשיך: והאמנו בצדקתו והלכנו בעקבותיו ואחרי מה שהביא מדתו של אלוהים, ועבדנו את אלוהים, ולא עשינו לו שותפים, ואסרנו על עצמנו מה שאסר עלינו, והתרנו לעצמנו מה שהתיר לנו, ואז התנפלו עלינו בני עמנו ועינו אותנו, וניסו להדיח אותנו מדתנו ומעבודת אללה כדי שנחזור לעבודת האלילים, ונתיר את מעשי התועבה שהיינו מתירים. ולאחר שכפו עלינו, ועשקו אותנו, וסגרנו בפנינו את כל הדלתות - יצאנו אל ארצך, ובחרנו אותך על פני האחרים, וביקשנו מקלט בתקווה שלא ייגרם לנו עוול, הוי אדוני המלך.

 

המלך שאל: היש עמך דבר ממה שהביא מאלוהים? ענה ג'עפר: כן. המלך: קרא אותו בפניי, וג'עפר קרא את תחילתו של פרק "מרים" בקוראן: 

{كهيعص (1) ذِكْرُ رَحْمَتِ رَبِّكَ عَبْدَهُ زَكَرِيَّا (2) إِذْ نَادَى رَبَّهُ نِدَاءً خَفِيًّا (3) قَالَ رَبِّ إِنِّي وَهَنَ الْعَظْمُ مِنِّي وَاشْتَعَلَ الرَّأْسُ شَيْبًا وَلَمْ أَكُنْ بِدُعَائِكَ رَبِّ شَقِيًّا (4) وَإِنِّي خِفْتُ الْمَوَالِيَ مِنْ وَرَائِي وَكَانَتِ امْرَأَتِي عَاقِرًا فَهَبْ لِي مِنْ لَدُنْكَ وَلِيًّا (5) يَرِثُنِي وَيَرِثُ مِنْ آلِ يَعْقُوبَ وَاجْعَلْهُ رَبِّ رَضِيًّا (6) يَا زَكَرِيَّا إِنَّا نُبَشِّرُكَ بِغُلَامٍ اسْمُهُ يَحْيَى لَمْ نَجْعَلْ لَهُ مِنْ قَبْلُ سَمِيًّا (7) قَالَ رَبِّ أَنَّى يَكُونُ لِي غُلَامٌ وَكَانَتِ امْرَأَتِي عَاقِرًا وَقَدْ بَلَغْتُ مِنَ الْكِبَرِ عِتِيًّا (8) قَالَ كَذَلِكَ قَالَ رَبُّكَ هُوَ عَلَيَّ هَيِّنٌ وَقَدْ خَلَقْتُكَ مِنْ قَبْلُ وَلَمْ تَكُ شَيْئًا (9) قَالَ رَبِّ اجْعَلْ لِي آيَةً قَالَ آيَتُكَ أَلَّا تُكَلِّمَ النَّاسَ ثَلَاثَ لَيَالٍ سَوِيًّا (10) فَخَرَجَ عَلَى قَوْمِهِ مِنَ الْمِحْرَابِ فَأَوْحَى إِلَيْهِمْ أَنْ سَبِّحُوا بُكْرَةً وَعَشِيًّا (11) يَا يَحْيَى خُذِ الْكِتَابَ بِقُوَّةٍ وَآتَيْنَاهُ الْحُكْمَ صَبِيًّا (12) وَحَنَانًا مِنْ لَدُنَّا وَزَكَاةً وَكَانَ تَقِيًّا (13) وَبَرًّا بِوَالِدَيْهِ وَلَمْ يَكُنْ جَبَّارًا عَصِيًّا (14) وَسَلَامٌ عَلَيْهِ يَوْمَ وُلِدَ وَيَوْمَ يَمُوتُ وَيَوْمَ يُبْعَثُ حَيًّا (15)} (مريم, 1-15)

[כ.ה.י.ע.צ. כך ריחם ריבּונךָ על זְכַרְיָה עבדו. הוא קרא אל ריבּונו בהיחבא, ואמר, ריבּוני, כבר נחלשו עצמותי ושׂיבה זרקה בשׂערותי, ומעולם, ריבּוני, בפנותי אליךָ, לא השבתָ את תפילתי ריקם. חושש אני מפני הקרובים אשר יִירשו אותי לאחר מותי, כי אשתי עֲקָרה, על כן הַענֵק לי יורש מאיתךָ, אשר יִירש אותי ואת בית יעקב. ריבּוני, עֲשֵׂה שיפיק רצון. זכריה, הנה אנו מבשׂרים לךָ על בן ושמו יוֹחָנָן. לא נָתַנו את שמו לאיש לפניו. אמר, ריבּוני כיצד זה יהיה לי בן ואשתי עקרה ואני זקן בא בימים? אמר, כך יהיה. ריבּונךָ אמר, אין קל מזה. הן זה כבר בראתיךָ, בהיותךָ לא כלום. אמר, ריבּוני, תן לי אות. אמר, זה יהיה לךָ האות: שלושה ימים לא תוכל לדבר אל האנשים, אם כי לא יהיה בךָ מום. אז יָצא מן ההיכל אל בני עַמו ואותת להם לאמור, שַבּחו את אלוהים בוקר וערב. יוחנן, אֱחוז היטב בספר! – מנערותו נָתַנו לו חוכמת משפט, וחַנוֹנוּ אותו בחסד ובטוהרה מאִתנו. הוא היה ירא שמים, וכיבד את אביו ואמו, ולא היה סורר ומורה. שלום עליו ביום הולדתו וביום מותו וביום אשר יֵיעור לחיים] (מרים, 1-15).

ג'עפר המשיך באותה נימה רגישה וקרא על מרים ולידת ישו (עיסא עליו השלום):

 {وَاذْكُرْ فِي الْكِتَابِ مَرْيَمَ إِذِ انْتَبَذَتْ مِنْ أَهْلِهَا مَكَانًا شَرْقِيًّا (16) فَاتَّخَذَتْ مِنْ دُونِهِمْ حِجَابًا فَأَرْسَلْنَا إِلَيْهَا رُوحَنَا فَتَمَثَّلَ لَهَا بَشَرًا سَوِيًّا (17) قَالَتْ إِنِّي أَعُوذُ بِالرَّحْمَنِ مِنْكَ إِنْ كُنْتَ تَقِيًّا (18) قَالَ إِنَّمَا أَنَا رَسُولُ رَبِّكِ لِأَهَبَ لَكِ غُلَامًا زَكِيًّا (19) قَالَتْ أَنَّى يَكُونُ لِي غُلَامٌ وَلَمْ يَمْسَسْنِي بَشَرٌ وَلَمْ أَكُ بَغِيًّا (20) قَالَ كَذَلِكِ قَالَ رَبُّكِ هُوَ عَلَيَّ هَيِّنٌ وَلِنَجْعَلَهُ آيَةً لِلنَّاسِ وَرَحْمَةً مِنَّا وَكَانَ أَمْرًا مَقْضِيًّا (21)} (مريم, 16-21) 

[הַזכֵּר בספר את מִרְיָם. היא פרשה מבני משפחתה אל מקום במזרח, והציבה מחיצה בינה לבינם, ואנו שלחנו אליה את רוחנו, והוא הופיע לפניה כבשׂר ודם כליל שלֵמות. אמרה, ישמרני הרחמן מפניךָ, אם ירא שמים הנךָ. אמר, אין אני אלא שליחו של ריבּונֵך, למען אעניק לָך בן טהור. אמרה, כיצד יהיה לי בן, ואיש לא נגע בי ואינני יצאנית? אמר, כך יהיה. ריבּונֵך אמר, אין קל מזה. נעשׂה אותו אות לאנשים ומקור רחמים מאִתנו. כבר נגזר הדבר] (מרים, 16-21).

המלך והפטריארכים בכו לאחר ששמעו את הקוראן. המלך: מה שקראת ומה שהביא ישוּ יוצאים ממקור אחד, ואמר למשלחת קורייש: צאו מכאן, לא אסגירם לידיכם!

 

* התוכן תורגם מהספר "א-רחיק אלמחתום" - תולדות הנביא מוחמד. תרגום הפסוקים: הקוראן / אורי רובין, הוצאת אונב' ת"א.

---------------------------

1) זַכָּאת: היטל של צדקה שמוסלמי חייב לשלם בשיעור מסויים, לפי מידת עושרו, למטרות המוגדרות בקוראן ובחדית'ים.

הוסיפי תגובה