שיטת המתנשא: הענשה

שיטת המתנשא: הענשה

15.01.17 - 08:20 מאת: הארון תחאוכו

צפיות

בתחילת השנה הרביעית לנבואה של הנביא מוחמד, החל דבר האסלאם להתפשט יותר ברחבי חצי-האי הערבי. במקביל המשיכו הכופרים במכה, שבועות וחודשים, במסע ההכפשות והלעג למוסלמים כדי לגרום להם לתסכול, ובסופו של דבר לגרום להם לנטוש את האסלאם. כאשר הבינו כי השיטות הללו לא מועילות להם עברו למסע דיכוי ורדיפה ועינויים. הראשונים שסבלו מהרדיפה הם העבדים והחלשים מבין המוסלמים, אך כל אחד שנחשד באסלאם היה על הכוונת של הכופרים.

"אבו ג'הל" (אבו אַלְחַקַם עַמְר בן הישאם), מבני מחזום ואחד המנהיגים הבולטים בקורייש, כאשר היה שומע על אדם עם מעמד של כבוד במכה שהלך אחר הנביא מוחמד – תפילות אללה עליו ושלומו - היה משפיל אותו ומאיים עליו כי יסבול כל חייו, ואם היה מדובר באדם חלש היה מכה אותו.

אלחקם בן אבו אלעאס בן אוּמַיָּה, דודו של עוֹתְ'מאן בן עַפָאן, היה קושר את עות'מאן וחונק אותו בעשן, ואומר: עזבת דת אבותיך לדת חדשה? לא ארפה ממך עד שתחזור בך. לאחר התעקשות ארוכה של עות'מאן עזב אותו דודו.

כאשר ידעה אמו של מוּסְעַבּ אבן עוּמייר שהוא התאסלם, מנעה ממנו אוכל ושתייה והוציאה אותו מהבית. מוסעב היה מהמשפחות העשירות במכה.

סוּהַיְיבּ בן סינאן א-רוּמִּי עוּנה קשות עד שהיה מאבד את הכרתו.

בּילָאל בן רבָּאח, שהיה עבד של אומיה בן חלף, היה נקשר בחבל ונמשך על ידי ילדים לגבעות מכה. אומיה היה מוציא את בילאל בחום הלוהט של המדבר ומניח סלע גדולה על חזהו ומכריח אותו לכפור במוחמד, אך בילאל החזיק מעמד ואמר רק: אחד! אחד! (אלוהים אחד). בילאל היה אומר: לוּ ידעתי מילה שתרגיז אתכם יותר הייתי אומר אותה. יום אחד, כשבילאל היה שכוב ומעונה, עבר אבו בכר ושילם לאומיה ושיחרר את בילאל מהעינויים ומהעבדות.

משפחה שלמה שעונתה היא של עמאר בן יאסר (שהיה בן חסות לבני מחזום), יחד עם אביו ואמו סומייה. הכופרים, בראשם אבו ג'הל, עינו אותם על החול הלוהט. האב מת מהעינויים וסומייה נדקרה בערוותה על ידי אבו ג'הל, והיא השהידה הראשונה באסלאם1. עמאר עונה בחום הלוהט והוטבע במים עד שאיבד את הכרתו, והכופרים אילצו אותו: קלל את מוחמד או שתאמר מילים טובות על האלים, ועמאר הסכים. עמאר בא אל הנביא לאחר מכן בוכה ומתנצל, ואללה הוריד פסוק בעניינו: {مَنْ كَفَرَ بِاللَّهِ مِنْ بَعْدِ إِيمَانِهِ إِلَّا مَنْ أُكْرِهَ وَقَلْبُهُ مُطْمَئِنٌّ بِالْإِيمَانِ} (النحل, 106), [רק הכופרים באלוהים לאַחַר שהאמינו בו, ולא אלה שנִכפָּה עליהם בעוד לבם בוטח באמונה] (הדבורה, 106).

אבו פוּקַיְהָא – ששמו היה אָפְלַח – היה בן חסות לבני עבד א-דאר. היו מוציאים אותו בחום הלוהט, אזוק ברגליו, ומפשיטים אותו מבגדיו ומשליכים אותו על החול. והיו מניחים סלע על גבו עד שלא יכל לזוז והיה מאבד את הכרתו. פעם קשרו אותו ברגליו וגררו אותו על החול וחנקו אותו עד שחשבו שהוא מת. לבסוף קנה אותו אבו בכר ושיחרר אותו והיה מבין אלה שהיגרו אל חבש.

חַבָּאבּ בן אַלְאַרַתְ היה בן חסות לאום אנמאר מבני חוזאעה, ועבד כנפּח. כשהתאסלם עינתה אותו אום אנמאר באש. הייתה באה עם ברזל לוהט ומניחה אותו על גבו או ראשו של חבאב, ודורשת ממנו לכפור במוחמד, אך זה רק הוסיף מאמונתו של חבאב. גם הכופרים היו מענישים את חבאב ומושכים אותו בשערותיו על גחלי אש לוהטים, ורק בשר גבו היה מכבה את האש.

זִינִּירָה הייתה משרתת רומית שהתאסלמה ועונתה קשות עד שאיבדה את ראייתה. אמרו לה הכופרים: האלילים עיוורו אותך, והייתה עונה להם: לא ולא! זה מאלוהים ואם הוא ירצה יחזיר את ראייתי. לאחר זמן קצר שבה לה ראייתה. אמרו הכופרים: זה מהקסמים של מוחמד.

אום עוּבַּייס, משרתת לבני זוהרה, התאסלמה ועונתה קשות בידי הכופרים ובמיוחד אדונה אלאַסְוָּוד בן עבד יגוּת', שהיה אחד השונאים הגדולים של הנביא מוחמד.

משרתת של בני עדיי שהתאסלמה עונתה בידי עומר בן אלחטאב - טרם התאסלמותו - והיה מכה אותה מהבוקר עד הערב, והיה אומר: אני מרפה ממך רק כי מאסתי.

עוד משרתות שעונו קשות הן א-נהדייה ובתה, שהיו משרתות של בני עבד א-דאר. ומהעבדים עוד שעברו עינויים: עאמר בן פוּהַיְירָה, שהוכה קשות עד שהיה מאבד את הכרתו.

אבו בכר הצדיק שילם ושיחרר רבים מהמשרתים, עבדים ובני החסות. אביו – אבו קוּחאפה – נזף בו על כך ואמר: לו היית משחרר גברים חסונים היו לך לעזר והגנה, ענה אבו בכר: אני עושה זאת רק למען ריצוי פני הריבּון העליון, ואללה הוריד פסוקים המשבחים את אבו בכר ומגנים את אויבי האסלאם: {فَأَنذَرْتُكُمْ نَارًا تَلَظَّى، لَا يَصْلَاهَا إِلاَّ الْأَشْقَى، الَّذِي كَذَّبَ وَتَوَلَّى}[הזהרתיכם מפני אש להבה, ייצָלה בה רק בן הבליעל, אשר הכחיש ופנה עורף], והוא אומיה בן חלף ודומיו. {وَسَيُجَنَّبُهَا الْأَتْقَى، الَّذِي يُؤْتِي مَالَهُ يَتَزَكَّى، وَمَا لِأَحَدٍ عِندَهُ مِن نِّعْمَةٍ تُجْزَى، إِلاَّ ابْتِغَاء وَجْهِ رَبِّهِ الْأَعْلَى، وَلَسَوْفَ يَرْضَى} (الليل, 14-21), [וממנה יורחק כל אשר גדולה יראתו, המעניק מהונו למען יזדכּך – לא למען הָשֵב גמול על חסד, רק למען חַלות פני ריבּונו העליון, לבסוף ישׂבע רצון] (הלילה, 14-21), והוא אבו בכר.

לסיכומו של דבר, הכופרים עינו והענישו כל אחד ששמעו עליו שהתאסלם, והיו עושים זאת למען יראו וייראו. ואין ספק כי הענשת החלשים והעבדים הייתה הרבה יותר קלה – כפי שעושים תמיד מנהיגים מתנשאים פחדנים - כי לא היו מאחוריהם משפחות גדולות שיעניקו להם הגנה. לעומת זאת, בנים של משפחות מכובדות ואמידות שהתאסלמו נחשפו פחות לרדיפה ועינויים.

-----------------------------------------

1) שהאדה: מות קדושים למען האסלאם.

* התוכן תורגם מהספר "א-רחיק אלמחתום" - תולדות הנביא מוחמד. תרגום הפסוקים: הקוראן / אורי רובין, הוצאת אונב' ת"א.

הוסיפי תגובה