"כמו סכר ומבצר חסין"

"כמו סכר ומבצר חסין"

15.10.17 - 07:40 מאת: הארון תחאוכו

במאמר הקודם הזכרנו שכאשר הופיע האסלאם במכה, והנביא מוחמד - תפילות אללה עליו ושלומו - החל למשוך אליו מתאסלמים, החלו הכופרים להשתמש במגוון שיטות להעמדת חזית מול האסלאם. בין היתר הם לעגו למאמינים, קיללו אותם ולבסוף החלו להשתמש נגדם באלימות פיזית.

המאמינים נאלצו, מן הסתם, להתמודד ולעמוד מול דיכוי הכופרים וכוח ההתנגדות שהם הציגו מול האסלאם. כיצד התמודדו המאמינים מול הכופרים לכך יש מספר סיבות:

1- האמונה באללה: 
הסיבה העיקרית לעמידה האיתנה מול רדיפת הכופרים הייתה האמונה באל והכרתו. כשהאמונה הוודאית נקבעת בלב היא שוקלת כמשקל הר. בעל אמונה כזאת רואה את טרדות וקשיי החיים כמו אצות על פני המים שבאו לשבור סכר חזק או מבצר חסין. אדם כזה לא נותן חשיבות לצרות החיים כאשר הוא מחזיק אמונה שנחרטה בליבו. אללה אומר בקוראן: {فَأَمَّا الزَّبَدُ فَيَذْهَبُ جُفَاءً ۖ وَأَمَّا مَا يَنفَعُ النَّاسَ فَيَمْكُثُ فِي الْأَرْضِ} (الرعد, 17), [הקצף נמוג, ואולם המועיל לאנשים ייוותר עלי אדמות] (הרעם,17).

2- מנהיג ודוגמא למופת: הנביא – תפילות אללה עליו ושלומו – היה מנהיג המוסלמים והיה איש מעלה שניחן בסגולות נשגבות ומידות טובות, היה כליל השלמות ובעל תכונות אציליות. כולם אהבו אותו והוא משך אליו לבבותיהם של המוסלמים, והתאפיין בצדקתו ואמינותו ורכשו לו כבוד רב. היה צנוע ובעל יושר ואף אחד לא הטיל בו ספק, גם לא הכופרים, וכמובן גם המאמינים.

שלושה מהכופרים הקשיבו בסתר, כל אחד מבלי ידיעת חברו, לקריאת הנביא את הקוראן. לאחר שנתגלו שאל אחד מהם את אבו ג'הל – והיה מבין השלושה: מה דעתך ממה ששמעת ממוחמד? ואמר: מה שמעתי? התחרינו אנחנו ובני עבד מנאף על הכבוד, הם הגישו מזון והגשנו גם, הם נשאו ונשאנו, העניקו והענקנו, אפילו התחרינו ברכיבה והיינו כשני מתחרים שווי כוחות, ואז הם אמרו: לנו יש נביא שמקבל התגלות מהשמיים. ומתי לנו יהיה נביא? אמרו השלושה: באלוהים שלא נאמין בו אף פעם!

אבו ג'הל היה אומר: הוי מוחמד, אנו לא מאשימים אותך באמירת שקר, אך אנו מתכחשים למה שהבאת לנו, ואללה הוריד: {قَدْ نَعْلَمُ إِنَّهُ لَيَحْزُنُكَ الَّذِي يَقُولُونَ ۖ فَإِنَّهُمْ لَا يُكَذِّبُونَكَ وَلَٰكِنَّ الظَّالِمِينَ بِآيَاتِ اللَّهِ يَجْحَدُونَ} (الأنعام, 33), [ואולם לא את דבריךָ יכחישו, כי אם לאותות אלוהים יתכחשו בני העוולה] (המקנה, 33).

3- הרגשת אחריות: חבריו של הנביא הרגישו את כובד האחריות המוטלת עליהם בהעברת האסלאם לאנושות. הם עמדו איתנים מול הכופרים כיוון שידעו שתוצאת בריחה מהאחריות תהיה גדולה יותר מהדיכוי תחתיו הם כרגע. כלומר, ההפסד שלהם והפסד האנושות בכך שהאסלאם לא יגיע אליהם אינו בר-השוואה לתלאות מולם הם עומדים.

4- האמונה באחרית הימים: חבריו של הנביא האמינו באמת שיש יום דין וחשבון, ומחשבה זו חיזקה מאוד את הרגשת האחריות. הם היו בוודאות מלאה שהם עושים למען ריבון העולמים, ושיעמדו לחשבון על כל מעשיהם - קטנים וגדולים - והתוצאה: גן עדן נצחי או אש הגהנום. הם היו מעבירים את חייהם בין פחד ותקווה, מייחלים לרחמי אלוהים וחרדים מעונשו, והיו [נותנים ככל יכולתם בלב חרד, ביודעם כי אל ריבּונם עתידים הם לשוב] (המאמינים, 60), {وَالَّذِينَ يُؤْتُونَ مَا آتَوا وَّقُلُوبُهُمْ وَجِلَةٌ أَنَّهُمْ إِلَىٰ رَبِّهِمْ رَاجِعُونَ} (المؤمنون, 60).

5- הקוראן: בתקופת הרדיפה והדיכוי, ירדו פסוקי הקוראן והראו בצורה שאין לגבור עליה ושובת לב את עקרונות האסלאם. הפסוקים הנחו את המאמינים ליסודות גזירת האל שעליהם תתהווה בעתיד החברה האנושית והאומה המפוארת ביותר – האומה האסלאמית. הפסוקים השפיעו על רגשות המאמינים והדריכו אותם לשאת בסבלנות את הקשיים ולהבליג באומץ. על כך אמר אלוהים בקוראן: {أَمْ حَسِبْتُمْ أَن تَدْخُلُوا الْجَنَّةَ وَلَمَّا يَأْتِكُم مَّثَلُ الَّذِينَ خَلَوْا مِن قَبْلِكُم ۖ مَّسَّتْهُمُ الْبَأْسَاءُ وَالضَّرَّاءُ وَزُلْزِلُوا حَتَّىٰ يَقُولَ الرَّسُولُ وَالَّذِينَ آمَنُوا مَعَهُ مَتَىٰ نَصْرُ اللَّهِ ۗ أَلَا إِنَّ نَصْرَ اللَّهِ قَرِيبٌ} (הפרה, 214), [האומנם חשבתם כי תיכנסו לגן עדן ולא יפקוד אתכם כל אשר פקד את אשר היו לפניכם? אסון וצרה התרגשו עליהם והם טולטלו, עד אשר אמרו השליח והמאמינים אשר אתו, מתי יבוא הניצחון מעִם אלוהים? אכן הניצחון מעִם אלוהים קָרֵב ובא] (הפרה, 214), וגם: {الم (1) أَحَسِبَ النَّاسُ أَن يُتْرَكُوا أَن يَقُولُوا آمَنَّا وَهُمْ لَا يُفْتَنُونَ (2) وَلَقَدْ فَتَنَّا الَّذِينَ مِن قَبْلِهِمْ ۖ فَلَيَعْلَمَنَّ اللَّهُ الَّذِينَ صَدَقُوا وَلَيَعْلَمَنَّ الْكَاذِبِينَ} (العنكبوت), [א.ל.מ. הסבורים האנשים כי יונח להם להגיד, הֶאמַנו, ולא יעמידום בניסיון? הרי כבר ניסינו את אשר היו לפניהם, ואלוהים ידוֹע יֵדע מי הם דוברי האמת ויֵדע מי הם המכזבים] (העכביש, 1-3). 

הפסוקים היוו אזהרה לכופרים אם ימשיכו בדרכם, והבטיחו ביטחון וזכייה לו יקבלו על עצמם את הדרך החדשה. הפסוקים הביאו את המאמינים לעולם אחר, ותיארו עבורם תמונות מהיקום ואת הפאר האלוהי ושלמותו, והציגו את הרחמים והחמלה ושביעות הרצון האלוהית. בפסוקים היו גם בשורות: {يُبَشِّرُهُمْ رَبُّهُم بِرَحْمَةٍ مِّنْهُ وَرِضْوَانٍ وَجَنَّاتٍ لَّهُمْ فِيهَا نَعِيمٌ مُّقِيمٌ} (التوبة, 21), [ריבּונם מבשׂר להם כי יעניק להם מרחמיו ויפיקו רצון מלפניו, וייתן להם גנים אשר בהם יתענגו במנעמים קיימים לעולם] (ההצהרה, 21), ותיאור מצב הכופרים וחשבונם ביום הדין: {يَوْمَ يُسْحَبُونَ فِي النَّارِ عَلَىٰ وُجُوهِهِمْ ذُوقُوا مَسَّ سَقَرَ} (القمر, 48), [ביום אשר ייגָררו על פניהם אל תוך האש (יגידו להם), טַעֲמו את מגע אש התופת] (הירח, 48).

 

6- בשורות הניצחון: עם כל הדיכוי, ידעו המאמינים מהיום הראשון לעינויים כי מטרת קבלת האסלאם לא הייתה לסבול ולמות, אלא לשים קץ לשלטון הג'אהיליה ולפרוש את האסלאם בארץ לטובת האנושות, כדי להוציא את האנשים "מעבודת הבריות אל עבודת האלוהים".

פסוקי הבשורה היו יורדים – פעם בצורה ברורה ופעם בצורה מטונימית – בו בזמן שהכופרים עינו את המוסלמים. הפסוקים דיברו על הנביאים הקודמים וקשייהם לאור התכחשות בני עמם, מצב שדמה למה שעברו המוסלמים במכה. התוצאה שהציגו הפסוקים הייתה סוף וכישלון לכופרים ולעושי העוול, ונחלת הארץ למאמינים והצלחה לקריאה לאסלאם.

בתקופה זו ירדו פסוקים שהכריזו על ניצחון למאמינים, כמו שנאמר בדברי אללה: {وَلَقَدْ سَبَقَتْ كَلِمَتُنَا لِعِبَادِنَا الْمُرْسَلِينَ (171) إِنَّهُمْ لَهُمُ الْمَنصُورُونَ (172) وَإِنَّ جُندَنَا لَهُمُ الْغَالِبُونَ (173) فَتَوَلَّ عَنْهُمْ حَتَّىٰ حِينٍ (174) وَأَبْصِرْهُمْ فَسَوْفَ يُبْصِرُونَ (175) أَفَبِعَذَابِنَا يَسْتَعْجِلُونَ (176) فَإِذَا نَزَلَ بِسَاحَتِهِمْ فَسَاءَ صَبَاحُ الْمُنذَرِينَ } (الصافات), [כבר נָתַנו את דִברָתנו לעבדינו השליחים, כי הם אלו אשר ינצחו, וכי גדודינו הם אשר יגברו. לכן סור מעליהם זמן-מה. רְאֵה, לבסוף יִראו גם הם. היבַקשו להחיש להם את עונשנו? הן אם ינחת בשִטחם, רע ומר יהיה יומם של המוזהרים] (הערוכים, 171-177), ונאמר עוד: {سَيُهْزَمُ الْجَمْعُ وَيُوَلُّونَ الدُّبُرَ} (القمر, 45), [ציבור זה ינחל תבוסה וייסוג אחור] (הירח, 45). וירדו פסוקים בעניין המהגרים לחבש: {وَالَّذِينَ هَاجَرُوا فِي اللَّهِ مِن بَعْدِ مَا ظُلِمُوا لَنُبَوِّئَنَّهُمْ فِي الدُّنْيَا حَسَنَةً ۖ وَلَأَجْرُ الْآخِرَةِ أَكْبَرُ ۚ لَوْ كَانُوا يَعْلَمُونَ} (النحل, 41), [אלה אשר היגרו לשֵם אלוהים לאחר שנגרם להם עוול, נושיבם בעולם הזה בטוב, אך שׂכר העולם הבא רב מזה, לוּ רק היו יודעים] (הדבורה, 41).

הנביא – תפילות אללה עליו ושלומו – היה מבשר לאנשים בצורה הכי ברורה, והיה עומד בשווקים, ולא מבשר רק על גן העדן, אלא היה אומר: הוי אנשים, אִמְרוּ אין אלוה מבלעדי אללה ותהיו מאלה שעושים חיל, והנוכרים יקבלו את מרותכם, ואם תמותו תהיו מלכים בגן העדן.

חַבָּאבּ בן אַלְאַרַתְ, שהכופרים היו גוררים אותו בשערותיו על גחלי אש, סיפר: באתי אל הנביא – תפילות אללה עליו ושלומו – אחרי העינויים שעברנו, ואמרתי: מדוע לא תישא תפילה לאלוהים [כדי שנגבּור על הכופרים]? הנביא זעם ופניו נהיו אדומות, ואמר: היו אנשים לפניכם שסרקו אותם במסרק ברזל שחדר לבשרם עד עצמותיהם, וניסרו את ראשיהם במסור, וזה לא היה מרחיק אותם מדתם. נשבע שאלוהים ישלים את העניין הזה [האסלאם], עד שאפילו הרוכב ייצא מצנעא אל חצ'רמות בלי לחשוש מדבר, מלבד אללה והזאב ש[אורב] על צֹאֲנוֹ, ואולם אתם ממהרים.

הבשורות לא היו חבויות ונסתרות אלא גלויות לכל, גם הכופרים ידעו עליהן כפי שידעו המוסלמים. כאשר היו אלאסווד בן אלמוטלב וחבריו יושבים ורואים את המוסלמים, היו לועגים להם: הנה הופיעו מלכי הארץ שיירשו את קיסרא (הפרסי) והקיסר (הביזנטי), והיו שורקים ומוחאים כפיים.

הנביא – תפילות אללה עליו ושלומו – המשיך לדבר אל רוחם ונפשם של המאמינים, קרא בפניהם את אותותיו ויזַכָּם וילמדם את הספר ואת החוכמה. הוא חינך אותם חינוך עמוק ופרטני, והובילם אל עליונות הרוח והנפש, טוהר הלב, טוהר המידות, ושחררם מנטל העניינים החומריים ולימדם את ההתנגדות לתאוות, והשאיפות לעבר ריבון העולמים. באישור אלוהים הוציא הנביא – תפילות אללה עליו ושלומו – את המאמינים מחושך לאור, ולימדם את הסבלנות הראויה, ההתנהגות המתונה והשקולה, והעמידה בפני הקושי, וההשתלטות על הנפש, הרגשות והכעסים. המאמינים הוסיפו להיות איתנים בדתם ובלתי ניתנים לערעור, שוקדים בידע ולמידה מעמיקה בחוקים, עושים חשבון נפש וכמהים לגן העדן.

(הוי אללה הענק לנו אמונה חזקה ויציבה).

הוסיפי תגובה